.וואו כמה זמן לקח לי להגיד את המשפט השלם הזה בבטחון בלי להרגיש מנותקת מעצמי
.בלי להרגיש שלימור אחרת מדברת מתוכי
לא תמיד הייתי עצמאית, ממש לא. רוב חיי המקצועיים הייתי שכירה, הכי שכירה שיש. אחרי הצבא, התגלגלתי לחברת פלאפון, מקום שהיה לי בית שני ולא כקלישאה, כמעט 10 שנים. שנתיים כנציגת שירות במוקד הפיננסי (שרק אלוהים יודע איך הגעתי דווקא אני לשם, בחיי...) ושאר הזמן במחלקת הגיוס. ראיונות טלפוניים, ראיונות פרונטליים, עבודה מול מנהלים, פוליטיקה ארגונית, צריך ללכת בין הטיפות, מנהלות, הרבה מנהלות שהתחלפו (8 ליתר דיוק) ולא כי אני נדדתי בין תפקידים אלא כי ככה זה בחברות גדולות ודינמיות- הדברים משתנים ומהר. צריך להסתגל לשינויים, אי אפשר אחרת. בסוף שנת 2012 נכנסה ההסתדרות לפלאפון והחברה יצאה בצעד של פרישה מרצון, הראשון במספר. פיצויים, מענק פרישה, יופי של חבילה לצאת איתה לשוק, אבל אליי זה לא דיבר. לא חשבתי לרגע לפרוש. הרי מה אני אעשה בחוץ, פלאפון זה המקום הטוב והבטוח, אין סיכונים... הכי שכירה שיש כבר אמרתי, לא? עד שחברה האירה את עיני והציבה לי מראה- אין לי לאן להתקדם ואם כן, זה לא יקרה בקרוב. זאת ההזדמנות שלי לצאת לדרך חדשה. אז יצאתי. חצי שנה הייתי בבית. בכורתי הייתה במשפחתון ואני... אני נהנת מהחופש. מדי פעם מחפשת עבודה, אבל בעיקר נהנת. אחרי חצי שנה התקבלתי לחברת "מגדל ביטוח". כמה שרציתי להכנס לחברה הזאת. הייתי חולפת על פני הבניינים שלהם על דרך ז'בוטינסקי ומקווה שאעבוד שם ביום מן הימים. למה? אין לי אפילו הסבר לזה. אהבתי את הגודל, העוצמה של כל הבניינים, החברה היציבה והטובה. מחשבה יוצרת מציאות... משפט שאני לומדת על בשרי יום יום בשנתיים האחרונות. אז אכן, חשבתי מספיק חזק והגעתי למגדל. קידום בתפקיד, שעות נוחות יותר, שכר גבוה יותר אבל... תפקיד זמני. לא נורא, אני אהיה טובה ואקלט כעובדת קבועה. מחשבה יוצרת מציאות, נכון? נכון. כך היה. אחרי חצי שנה, נתבשרתי שנפתח תפקיד חדש וישמחו שאמלא אותו. מצד אחד, החמיא לי, מצד שני, תפקיד בעל אופי שונה ממה שהגעתי אליו בתחילה אבל כשכירה, הכי שכירה שיש, לא קרצה לי המחשבה לחפש שוב את עצמי בשוק העבודה והחלטתי לתת צ'אנס. חדר חדש, מנהלת חדשה, הגדרת תפקיד חדשה, עולמות תוכן שונים לגייס אליהם ובעיקר הכל היה חדש. החודשים עברו ומשהו לא הלך כמו שקיוויתי וציפיתי מעצמי. פתאום לא הייתי מוערכת כמו שהתרגלתי להיות בפלאפון, יותר קשיים, יותר שיחות לא פשוטות מול המנהלת החדשה וגם בכי. בדרך לעבודה, בדרך חזרה מהעבודה. משהו שלא הכרתי. 10 שנים בפלאפון ואני לא מצליחה להזכר ברגע שבכיתי, גם ברגעים הפחות הטובים שלי שם. במקביל, כאבי גב, כאבי ברכיים, פצעים חוזרים ונשנים בפנים, משהו לא עובד. אבל אני מכחישה, לא מתמודדת, מפחדת. שוב פעם לחפש עבודה? הרי התמזל מזלי להכנס למגדל כ"כ בקלות, זה בטח לא יקרה שוב. זה מה שסיפרתי לעצמי. ביולי 2015 הגיעה השיחה שבה החליטו בשבילי. לא היה פשוט, מאמינה שגם למנהלת שלי, אבל אני מבינה שהיא עשתה את מה שהאמינה שיהיה טוב גם לי וגם לארגון. "אני עושה לך טובה, זה לא בשבילך, לא יהיה לך טוב בשינויים הצפויים..." זה מה שאמרה לי. באותו רגע הייתי רחוקה מלהאמין לה אבל היום, שנתיים וחצי אחרי, כן, עשו לי טובה. לא היה לי טוב בתפקיד. לא הייתי במקום שמדויק לי. רחוק מזה.
תקופה לא פשוטה עברה עליי לאחר שסיימתי במגדל. הראש לא היה מורם כמו אחרי עידן פלאפון.
הבטחון העצמי היה צריך לשקם את עצמו, חזרתי לחפש עבודה שוב בתחום "שלי"- גיוס ומשאבי אנוש אבל בתוכי, הבטן והלב רצו משהו אחר. משהו שהתבשל בתוכי עוד מימי חופשת הלידה הראשונה שלי (בפלאפון), אי שם לפני כמעט 6 שנים. עוד אז הייתה בי כמיהה להיות הבוסית של עצמי, לקחת החלטות בעצמי, לנהל את עצמי מבלי שיגידו לי מה לעשות ומתי. את כל זה רציתי לעשות כשאני נוגעת בצבע, יופי, אסתטיקה ובעיקר רציתי לעשות מהפכים בבתים של אנשים, כמו שראיתי בתוכניות עיצוב כשהייתי קטנה. אבל אחרי תואר שני עם תיזה ותינוקת טרייה לא היו בי הכוחות ללמוד עיצוב פנים, אז הגעתי לפשרה עם עצמי שאעשה קורס הום סטיילינג ואראה אם אני מתחברת. אז נהנתי והתחברתי אבל
כאמור, חזרתי אחרי חופשת הלידה כי זה היה הצעד הנכון באותה תקופה.
אחרי מגדל, זה כבר ממש בער בי. חיבלתי לעצמי בראיונות עבודה במודע או לא במודע עד שהחלטתי שזהו! אני הולכת אחרי הלב... ימים יגידו האם קבלתי את ההחלטה הנכונה.
הרבה מים זרמו מאז... עשיתי קורס נוסף בהום סטיילינג, פתחתי את העסק שלי על כל המשתמע מכך
והתחלתי לעצב. התחלתי לחולל מהפכים בבתים של אנשים. התחלתי להגשים את החלום שהתבשל בי אחרי שילדתי את שירה שלי אבל כ"כ פחדתי לממש. הוכחתי קודם כל לעצמי ואח"כ לכל מרימי הגבה שזאת לא גחמה, שזה הבייבי שלי והוא נולד באמת באמת ביחד עם הבייבי השני שלנו, יהב, לפני שנה וארבעה חודשים. זה לא שבכל הזמן עד אז נמנמתי או משהו, ממש לא. התחלתי לעצב, שילבתי עבודה נוספת (כי בכל זאת, צריך להכניס משכורת בזמן שבונים את העסק) ובעיקר- הסתגלתי לשינוי העצום שעשיתי, שרק מי שעשה את המעבר מלהיות שכיר לעצמאי מבין מה השינוי הזה טומן בחובו. כמה יש ללמוד, כל יום, מכל דבר שקורה, מה זה לנהל עסק ברמה הפרקטית והרגשית, להבין שמה שעובר עליי עובר גם על העסק שלי ולהיפך, כי אנחנו אחד! ובעיקר, כמו שאישה יקרה אחת אמרה לי- את משנה את מבנה האישיות שלך. אי אפשר להמשיך להיות מופנמת, אני חייבת להחצין החוצה אחרת איך ידעו עליי?? וכן, זה לא קל אבל וואלה, אני מתחילה לאהוב את זה.
אז מי אני אתם כבר יודעים, עכשיו מה אני בעצם עושה?
הום סטיילינג או בשמו העברי- הלבשת הבית. אני מתעסקת בצד הרך של האדריכלות ושל עיצוב פנים. בלי לשבור קירות ובלי להרים מרצפות אני יוצרת מהפך בבית. כל זאת בעזרת צבע, טקסטילים, ריהוט, תאורה וכשצריך אז גם חיפויי קיר וחיפוי רצפה. פונים אליי אנשים שרוצים להרגיש טוב יותר בבית שלהם, שרוצים ליצור סדר, אווירה נעימה והרמוניה ובעיקר רוצים להרגיש בבית. בכל פגישה עם לקוחות חדשים אני נעזרת באינטואיציה הטובה שיש לי, זאת שפיתחתי לאורך השנים כמאבחנת, ברגישות הגבוהה שלי והאינטילגנציה הרגשית. לא, אני לא באה להחמיא לעצמי אלא היום אני יודעת שאלו כלים ותכונות שעוזרים לי להצליח במה שאני עושה. כלים שרכשתי ב"חיים הקודמים" שלי כשכירה והם כ"כ הכרחיים ומשמעותיים.
הרבה אנשים שותפים למסע שלי, כל אחד תורם את חלקו אם בידע מקצועי, ידע רגשי, רוחני, תמיכה, דאגה אבל יותר מכולם, שותף למסע שלי בלי לדעת אולי- בן הזוג שלי. זה שתומך, למרות הקשיים, כל התקופה הזו ואני חבה לו לא מעט מהרבה בחינות.
אז נעים מאוד, אני לימור מלכיאלי, מעצבת הום סטיילינג. היום אומרת את זה בלי שום בעיה.
זאת אני, בצילומי התדמית הראשונים שלי, בחודש שישי עם יהב
.תודה לכל מי שקרא עד כאן, אני מאוד מעריכה את זה ועבורי זה לא ברור מאליו
אהבתם? התחברתם? מוזמנים להמשיך לעקוב אחרי ואני מבטיחה שהפוסט הבא יהיה קליל ומעוצב